אני פשוט מרגישה שהמון חלקים בחיים שלי על השהייה ועוברים ליידי כרגע, במקום לעבור ביחד איתי.
למשל, עבודה, ציור, אימונים, תחביבים, אפילו סקס- הכל בא לי בטוב, תאורטית, אבל אז פרקטית אני מרגישה שאין ביני לבין כל זה משהו מגשר.
זה לא אישיו של "אני לא רוצה לעבוד" כי אני מתעסקת בזה כל הזמן, אני כבר יודעת מתי לדחוף את עצמי גם כשאין לי כוח ואני יודעת מתי באמת אני צריכה להרפות אבל זה לא זה. אני פשוט לא שם. אני יודעת שכשכן אהיה שם- אני אעשה הכל וזה אפילו יהיה לי בסדר ומאוד מאוד סביר בהתחלה ואז זה יהיה לי טוב, כי זה כן משהו שאני אוהבת. אני פשוט לא שם עכשיו.
נפגשתי עם הבחור מפלורנטין, רציתי לשמוע איך הוא סבל בלעדיי ורציתי לטבוע בוודקה ובהרגשה המרסקת שהוא פשוט לא רואה אותי.
הוא אמר שהוא עדיין אוהב אותי, ושהוא היה רק עם שתי נשים אחריי כי אם אין לו רגשות ממש חזקים אל מישהי, זה כבר לא עושה לו את זה.
הוא אמר לי שהוא הבין שהוא אהב אותי יותר מכל אישה אחרת אי פעם, ושאם משהו מונוגמי היה אפשרי איתי הוא היה נלחם עליי.
הרגשתי איך אני יכולה לקחת אותו ביד שלי ולמחוץ אותו ברגע.
רציתי לפגוע בעצמי ולהרגיש קטנה, במקום זה הייתי אפילו מאוכזבת מכמה קל היה לו לגרום להתחנן אליי.
זה תמיד מאכזב אותי כמה קל זה לקחת את המושכות לידיים, כשהקול שלי משתנה והמבט בעיניים אחר. אני פשוט רואה איך הם נמסים אל תוכי בלי שאפילו אגע בהם.
;){kind=link}