כאילו יש קצוות של תחושות ואף אחד מהם לא באמת מתחבר.
היה לי קשה להתרכז באימון והכל היה כל כך איטי, אני הייתי איטית.
מחשבות לא ספציפיות עם תחושות נעימות או לא נעימות, אבל בגדול הכל הגעיל אותי. הרגיש כאילו לגוף שלי, פיזית, אין גבולות.
זכרונות שהיו נעימים- הרתיעו אותי, וחוויות שליליות פשוט הוציאו אותי מריכוז, פה ושם צצו רגעים טובים ולפעמים היו הבזקים של חרמנות שעצבנו אותי.
כל כך לא מפוקסת.
אני תמיד מפוקסת.
ואני יודעת למה, באמת שאני יודעת למה.
זה מבעיר בי כל כך הרבה שנאה עצמית, שזה מעיק.
אני לא אוהבת לשנוא את עצמי, זו כזו טרחה לא להרגיש בנוח בתוך עצמי. הרבה יותר קל פשוט להיות בסדר.
ובכל זאת, היום אני רק שונאת.
היתרון בעיניים אדומות מבכי, זה שזה מדגיש את הירוק בעיניים שלי.
יש איזושהי נחמה להסתכל על גג הבניין ההוא מהמרפסת שלי ולדעת שתמיד יש לי דרך יציאה נוחה.
הראש שלי מרגיש כמו כוורת דבורים מוזרה, לא מצליחה להתחבר לאף רגש באופן ספציפי כבר כמה ימים.
כאילו יש קצוות של תחושות ואף אחד מהם לא באמת מתחבר.
היה לי קשה להתרכז באימון והכל היה כל כך איטי, אני הייתי איטית.
מחשבות לא ספציפיות עם תחושות נעימות או לא נעימות, אבל בגדול הכל הגעיל אותי. הרגיש כאילו לגוף שלי, פיזית, אין גבולות.
זכרונות שהיו נעימים- הרתיעו אותי, וחוויות שליליות פשוט הוציאו אותי מריכוז, פה ושם צצו רגעים טובים ולפעמים היו הבזקים של חרמנות שעצבנו אותי.
כל כך לא מפוקסת.
אני תמיד מפוקסת.
ואני יודעת למה, באמת שאני יודעת למה.
זה מבעיר בי כל כך הרבה שנאה עצמית, שזה מעיק.
אני לא אוהבת לשנוא את עצמי, זו כזו טרחה לא להרגיש בנוח בתוך עצמי. הרבה יותר קל פשוט להיות בסדר.
ובכל זאת, היום אני רק שונאת.
היתרון בעיניים אדומות מבכי, זה שזה מדגיש את הירוק בעיניים שלי.
יש איזושהי נחמה להסתכל על גג הבניין ההוא מהמרפסת שלי ולדעת שתמיד יש לי דרך יציאה נוחה.