אני עייף.
אני עייף מלנסות לכתוב לך,
אני עייף מלנסות לתקשר איתך,
אני עייף מלשמוע את הקול שלי,
ונמאס לי מהריח של הסיגריות על הידיים.
נמאס לי להיות הבחור הרע בסיפור,
את יודעת?
אז בסדר, אז נהנתי לפגוע בך-
אבל את לא יכולה להגיד שלא נהנת להיפגע.
אני בכלל רציתי לכתוב לך משהו מכיל,
משהו רומנטי,
על זה שבניגוד לפעם,
עכשיו אני אתפוס אותך אם תפלי,
אבל זין שלי.
את יודעת?
ממש זין שלי.
גם לי כאב.
גם אני סבלתי.
גם אני לא תפקדתי.
את אמנם חווית את כל הכאב,
אבל אני לא הרגשתי דבר.
ממש כלום. נדא.
את יודעת שיש לי שנים של טקסטים מבעד לליטרים של וויסקי,
כל מציאות חדה הייתה בלתי נסבלת.
את יודעת שלנשום בשבילי היה עינוי,
כל מה שרציתי זה שקט.
את גורמת לי שוב להרגיש כמו נער בן 17,
הנער האבוד שלא ידע להכיל את עצמו,
אז הוא הוציא את הכל על הסביבה-
אבל בעיקר עלייך.
את באמת ספגת את הרוב.
ואני כועס.
כי אני כבר לא אבוד בחלל,
אני גם לא הרסני או רעיל וממש נותן לך את כל המרחב שאת צריכה.
אפילו כשרצית לקפוץ- לא נגעתי בך.
אני שונא להסתכל לך אל תוך העיניים,
לפעמים בא לי לחנוק אותך עם הידיים שלי
לראות איך העיניים שלך מתגלגלות אחורה,
נאבקת לאוויר,
עד שאת מפסיקה לנשום,
ומתרפה.
;){kind=link}